פינוק והגנת יתר 3

במסגרת עבודתי ומכל הנושאים המעניינים שהועלו בקורס “יסודות הפסיכולוגיה האדלריאנית”, בחרתי להתמקד בעניין הפינוק והגנת היתר של הורים על ילדיהם ולהצביע על המחיר הקשה המשלמים דווקא אלו המפונקים ובמרבית המקרים גם הוריהם המפנקים.

תמיד ידעתי בצורה אינטואיטיבית כי “הפינוק מזיק לבריאות” אולם רק בעזרת התיאוריה של אדלר הצלחתי להבין עד כמה חמור הנזק הנגרם לילד המפונק בעיקר לטווח הארוך ובעבודתי זו ברצוני לדון בעניין.

פינוק על פי הגדרתו המילונית של אבן שושן פירושו:
“יחס של חיבה מופרזת המלווה עידון רב או וותרנות יתרה”.
בשפה האנגלית “spoiling” פרושו: מקלקל, מחסל, משחית, מנצל…

ד”ר יגאל גליקסמן טוען כי פינוק הוא למעשה מתן שרות מיותר, עשיית דברים אותם יכול הילד לבצע בעצמו, בלא לתת לו לקחת אחריות ולהתמודד אתם. ואילו הגנת יתר מנסה להגן על המפונק מפני המצוקות והקשיים של העולם האכזר.

חיים עמית, במאמרו, מבחין בין פינוק חיובי לפינוק שלילי.
פינוק חיובי לפי דבריו, הוא יחס חם, רך, מיטיב, של הורה כלפי ילדו
והדבר מתבטא במגע (חיבוק, נשיקה, לטיפה) וגם בנתינה הגיונית.
פינוק שלילי הוא יחס של וותרנות מוגזמת, הגנת יתר ונתינת שירותים מיותרים. הורים המבצעים עבור הילד כל מה שהוא רוצה, גם כאשר רצונו אינו סביר ומנצל.

פינוק שלילי והגנת יתר יכולים לנבוע ממספר סיבות ביניהן:
הנחת יסוד כי מחובתם של הורים להגן על ילדיהם וזאת משום שהילד הוא קטן, חסר אונים ואינו מסוגל להתמודד עם מציאות אכזרית.

ספק המקונן בהורים לגבי יכולתם להתמודד עם קשיי החיים גורם

להם לחשוב כי קל וחומר שילדם לא יצליח בכך ויש להגן עליו.

תפיסת עולם או מוסכמה חברתית שהילד במרכז ולכן מגיע לו לקבל הכל מבלי להתאמץ.

ניסיון לתת לילד את מה שההורה לא קיבל בילדותו ולפצות את עצמו דרך הילד ומאידך הורה המחקה את הוריו המפנקים והמגוננים.

פיצוי הילד עקב רגשות אשמה של ההורה עקב היעדרותו מהבית.

חשש של ההורה שיאבד את אהבת ילדו אם לא יענה לבקשותיו ואם יציב לו גבולות.

קושי לקיים סמכות בחברה של ימיינו מוביל הורים רבים לוותר בצורה מוגזמת לילדיהם.

תדמית חיובית ודימוי עצמי של הורה הרוצה להיחשב להורה טוב ואהוב על ילדו.

יצירת “שקט תעשייתי” ואווירה נעימה בבית. הימנעות ממריבות, כעסים והתפרצויות זעם.

כרטיס ביקור לחברה והשגת מעמד חברתי של מקובלות, דרך הדברים הנקנים לילד.

יכולת של ההורה להתמודד עם עולם קר ואכזר, תוך יצירת חממה של הגנה.

היכולת להיראות בעיניהם ובעיניי ילדיהם כגדולים, חזקים, מגינים ושולטים במצב.

ברצוני לדון במשפט שכתב דרייקורס בספרו “ילדים האתגר”:
“כאשר אנו מפנקים את הילדים, מגוננים עליהם ושומרים עליהם מפני מפגעי החיים, זוהי המתנה שאנו מפקידים בידם – זעם ואין אונים כנגד עולם מגונה ואיום”.
הכיצד? ישאלו ההורים המפנקים, אשר חושבים כי בעת שהם מסדרים לילדיהם את החיים, הם תורמים להם שמחת חיים ויכולת להסתדר במציאות המורכבת.
אך לא כך הוא!

נטיית הורים מפנקים לעשות עבור הילד ולהגן עליו גורמת לשלל דברים שליליים ומזיקים, הן לילדים והן להורים, אשר בהם אדון להלן.

הנזקים הנגרמים לילדים:
ראשית התנהגות זו של ההורים אינה מאפשרת לילד להתנסות בעצמו, ללמוד מטעויותיו ומעבירה לו מסר כי אין הוא יכול לבצע את הדברים בעצמו. כמו כן הורים אלה אינם נותנים בידי ילדם את הכלים וההכרה כי הוא מסוגל להתמודד עם בעיות.
אי לכך הדבר עלול להביאו לחוסר אמון עצמי ביכולתו להתמודד עם מצבים שונים וכתוצאה מכך להרגשת אוזלת יד ולדימוי עצמי נמוך.
הפינוק מונע מהילד את התהליך הבריא והנכון של הסתגלות והתמודדות עם החיים, שכן הורים מפנקים משתדלים בכל כוחם להתאים את המציאות לצרכיו של עוללם ואינם מאפשרים לו להתאים עצמו אליה.
המחיר אותו משלם המפונק בטווח הארוך הנו כבד למדי, שכן הוא אינו מאושר, מתוסכל, מדוכא, בודד ואבוד בעולם האנושי, שאינו מצליח לענות על צרכיו.
ברצונם למנוע מילדם סבל, מאמץ, תסכול וכאב ולגרום לו להיות מאושר, ההורים המפנקים רק מנציחים את חוסר יכולתו ללמוד להתמודד, לפתור בעיות, לבחור, לקבל אחריות, לדעת לתת ולקבל, ללמוד מטעויות ולהתנסות במצבים חדשים.
הילד לומד כי הכל צריך לפעול לטובתו בדרך זו או אחרת והוא גדל להיות אגואיסט, עצלן, נצלן, חסר יכולת לדחות סיפוקים ופסיבי בהתנהגותו.
מה שמעסיק את הילדים הוא כיצד להשיג את מבוקשם ולא מהם העקרונות וההגבלות הדרושים, כדי לאפשר חיים בחברה. כתוצאה מכך התעניינותם החברתית והתעניינותם בזולת אינה מתפתחת.
והם מתקשים להתמודד עם עולם העבודה והנישואין ולשתף פעולה.

הילדים לומדים מהמבוגרים להילחם נגד הבלתי נמנע, בייחוד כשהם מנסים להגן עליהם מפני כל צרה ומצוקה. האכזבה שבאה בעקבות חוסר הצלחה מולידה כעס וטינה לא רק כלפי ההורים אלא כלפי החיים בכלל, אשר לא אפשרו לילד לנהלם בהתאם לרצונו.

הילד המפונק הוא הילד הנתון לכעס מתמיד ולחוסר שביעות רצון משום שהחיים אינם עונים לדרישותיו…
הדבר עלול להיהפך ליסוד גישתו לחיים.

במסווה של דאגה לשלומם הורים אלה הופכים את הילדים לתלותיים וחסרי ישע, כדי שיוכלו להראות גדולים חזקים ומגינים בעיני ילדיהם ובעיני עצמם גם יחד. הם השליטים והילדים מקבלי המרות. בעשותם זאת הם מראים חוסר כבוד מוחלט לילד כבן אדם ומשווים לעצמם דמות של יצורים שאין להם תחליף ולא ניתן להסתדר בלעדיהם.

בכל פעם שהורים עושים עבור הילד דבר שהוא יכול לעשות בעצמו, מראים הם לו עד כמה הם גדולים יותר ממנו, מוצלחים יותר, מוכשרים יותר, זריזים יותר, מנוסים וחשובים יותר.

יחד עם זאת הילד לומד כי הוא זכאי ליחס מועדף ומיוחד, שהכל מגיע לו ואין הוא צריך להודות או להעריך את שנעשה עבורו. כאשר אינו מקבל את חפצו הוא מתוסכל כועס ומרגיש רגשות קיפוח.
הורים חוזרים ומפגינים את עליונותם ואת נחיתותו של ילדם ולאחר מכן מתפלאים מדוע ילדם מרגיש את עצמו חסר יכולת ומתחיל להיות בלתי יעיל.
“העושה למען הילד את אשר הוא יכול לעשות בעצמו, מרפה את ידיו בצורה מחפירה היות שבכך נשללת מהילד הזדמנות לנסות את כוחו ולהיווכח בעוצמתו”. (דרייקורס)

הדבר מוכיח חוסר אימון מוחלט ביכולתו של הילד, באומץ ליבו ובכושרו, שולל ממנו את הרגשת הביטחון המבוססת על ההכרה כי יש בכוחו לעמוד פנים מול פנים בפני בעיות ולהכריען וגוזל ממנו את הזכות להתפתח בכיוון העצמאות.

במשפחה עם אווירת פינוק עלולה להיווצר עוינות ותחרותיות בין הילדים, כאשר כל אחד מהם שואף להיות במרכז. כמו כן ילדים מפונקים מתקשים לקבל אח חדש למשפחה, שמא הוא יגזול את מקומם.

פינוק והגנת יתר פוגעים רבות גם בהורים עצמם: הסביבה הקרובה חשה תסכול רב, שכן הילד אינו אסיר תודה עבור הדברים שנעשים עבורו ועם הזמן יש צורך להשקיע יותר ויותר מאמץ על מנת לגרום לו להתרצות.

הורים מראים חוסר כבוד עצמי כשהם משועבדים לילדיהם.

חיים עמית בספרו “הורים כבני אדם” אומר כי כאשר הוויתור על צרכים אישיים הוא התנהגות קבועה מתחיל ההורה לחוש כ”קורבן”. הוא חושב כי מגיע לו שהילד יחזיר ולו במעט מההשקעה הרבה שהושקעה בו וימלא אחר ציפיותיו של ההורה וכאשר לא כך הוא (שכן הילד אינו חש שעושים לו טובה, אלא שחייבים לו זאת) גם ההורה נפגע מהנתינה האין סופית ומחסות היתר.

השיטה הנפוצה לתת לילדים חופש ללא גבול הפכה אותם לעריצים ואת הוריהם לעבדים.

הילדים נהנים מחרות מלאה ועל הוריהם נופלת מלא האחריות. הם ההורים מחפים על מעשי ילדיהם, נושאים בעונשים במקומם, סופגים את עלבונותיהם ועונים על דרישותיהם האינסופיות וע”י כך למרבית האירוניה, מאבדים כל השפעה על ילדיהם.

הילד שלא נכנע לחסות יתר צריך להיות ילד מאד לוחמני. הוא חייב לעשות הכל לבד ילד זה חזק, אך אינו יודע לשתף פעולה ולבקש עזרה ולא מאפשר להיראות בחולשתו. ילד חלש ירגיש חסר ביטחון עצמי ובאמת זקוק להגנת יתר ולכן יצפה שאחרים יעשו את הדברים במקומו.

בשני המקרים הן ההורים והן הילדים אינם רווים נחת.

קוצר הראות של ההורים מקשה עליהם לראות את התוצאות לטווח הארוך שיש בכניעתם לכל קאפריזה של הילד וזאת משום שההיענות לדרישותיו מובילה בד”כ להרמוניה זמנית בבית.
הרמוניה זמנית וקצרת מועד ביותר, עד המשאלה הבאה…

אין כל סיבה לתת לילד כל דבר שהוא רוצה בו ולמלא כל משאלת לב שלו. פעולות אלה מדרבנות אותו להגביר את דרישותיו ומעוררות בו את התחושה כי מגיע לו מתוקף האהבה. ואיזה הורה רוצה אהבה במחיר של תנאי?

אז מה כדאי לעשות?
כדי להימנע מעשיית משגה חמור של פינוק והגנת יתר עלינו לזכור כי אין אנו כל יכולים או כל יודעים ולכן אין ביכולתנו לסדר הכל ולשלוט על דרכי החיים של ילדינו ושלנו. הניסיונות הנואשים דווקא לעשות זאת הם הסיבה לחלק גדול מהאומללות השוררת סביבנו.

מוטלת עלינו כהורים החובה להדריך את ילדינו בדרכים, שיטות וגישות, שיעזרו להם לעמוד בפני בעיות החיים.
יש לשאול את דעתם ולסמוך יכולתם לפתור בעיות ע”י העמדת שאלות פשוטות.

התמודדות עם קשיים בחיי היומיום גורמת לצמיחה ומסייעת בבניית האישיות וחיזוקה. כל ניסיון לטשטש את המציאות ע”י פינוק והגנת יתר, מגבירים את רמת התסכול, חוסר היכולת ותחושת הנחיתות.

צער, כאב, כשלון ותסכול הם חלק מקשת החוויות האנושיות. לעולם לא נוכל למנוע מילדינו להיתקל בתחושות אלה במהלך חייהם. לפיכך עלינו ללמדם לעבד נכון את רגשותיהם, להבינם ולצמוח וללמוד מהם.

יש לזכור כי ילד מפונק לעולם לא יהיה מרוצה משום שאם יהיה מסופק יפסיקו לתת לו ואז יאבד אולי את תחושת השייכות. כאשר ייווכח הילד כי התוצאות שהוא רגיל להשיגן, שוב אינן מושגות הוא יתחיל (אחרי ניסיון התמרדות כמובן) לתור אחר דרכים אחרות להשגת תחושת השייכות. אפשר שיהיה צורך לעזור לו ללכת בדרכים מועילות כדי למצוא את מבוקשו ולציין כל צעד חיובי שהוא עושה כדי לעודדו.

הרצון לשמח את הילדים הוא דבר טבעי וגורם לנו סיפוק רב אולם אם אנו נוטים לספק את רצונם בכל מחיר או שאנו נכנעים לדרישותיהם מתוך פחד כזה או אחר, עלינו לתת את הדעת על התוצאות.

הגבלות ותחומים מוגדרים כהלכה, נותנים תחושת ביטחון ומאפשרים פעילות תקינה בתוך המסגרת החברתית. בלא אלה חש האדם את עצמו אבוד במערכה.

ההורים צריכים להיות זהירים בנכונותם להיענות לצורכי הילד ולגרום לו קורת רוח כל הזמן. הילדים חייבים ללמוד לחיות עם מפחי נפש, אכזבות ומצוקות, שכן החיים רצופים באלה.

האיזון בין היענות ואי היענות לבקשות הילד דורש מחשבה זהירה.

אם הסדר, היכולת, המשמעת והצרכים בבית דורשים לסרב לבקשת הילד צריך ההורה לומר “לא” ולעמוד על כך בין היתר לטובת הילד שילמד להתמודד עם אכזבה ומפח נפש.

הרגשת העליונות שלנו לגבי הילדים היא המביאה אותנו לסברה כי הם קטנים מידי לפתור בעיות או מכדי להיות מסוגלים לקבל בשקט אכזבה. יש להכיר כי רושם זה מוטעה מיסודו והחליפו במתן אימון ביכולתו של הילד ובמתן עזרה והדרכה בדרכו האישית.

חיים עמית בספרו “הורים כבני אדם” לוקח את הדברים גם מנקודת ראות ההורים וטוען כי רק בטחונו של ההורה בהורותו יאפשר לו למלא את אחת הדרישות החשובות ביותר של ההורות הטובה – להעניק לילד ביטחון פנימי.

היות שהעתיד חסר וודאות, אין אנו יכולים לדעת באלו בעיות יתקל ילדינו בחייו. לכן הצידה הטובה ביותר שנוכל לתת לו בצאתו לחיים היא הביטחון שאנו בוטחים בו.

הורה, המרבה יתר על המידה לדאוג לילדו ולעתידו, עלול ליצור בדיוק את הדבר שמפניו הוא חושש ביותר – ילד חסר ביטחון ואכול ספקות.

אין אנו יכולים להגן על ילדינו מפני החיים ואל לנו לשאוף לכך. מחובתנו לחנך את הילדים לצאת אל החיים באומץ ובגבורה ועם ביטחון עצמי.

כאשר נעודד ונעזור ונכיר ביכולותיו של הילד לפתור בעיות בעצמו הוא יקבל מכך שיעור מאלף ליכולותיו ודבר זה לא יסולא בפז שכן הדימוי העצמי והביטחון העצמי ביכולותיו יעלו והוא יוכל להתמודד גם עם מצבים קשים יותר.

ברור שאין אנו מפקירים ילד לגורלו וגם לא ניתן לו להתנסות בבת אחת בכל קשיי החיים. דרייקורס סיכם זאת נפלא לדעתי:

“במקום לשמש חומה אשר בצילה יחסה הילד בשאננות, נעמיד עצמנו כמסננת המעבירה ניסיונות חיים בכמויות מדודות, כאלה שהילד יכול לעמוד בפניהם. נהיה ערים לכל הזדמנות לסור הצידה ולתת לילד לנסות את כוחו הוא. נעמוד מוכנים להושיט לו יד במקרה שהבעיה נעשית גדולה מדי לגביו. בתהליך זה ניתן להתחיל מיומו הראשון של הילד. צעד אחר צעד בליווי ובהדרכה ניתן בידיו את החיים על בעיותיהם, על האתגרים ועל הסיפוק שבהם”.

חייבים אנו להכיר בסכנות הכרוכות במתן חסות יתר ולהיות ערים לכל הזדמנות שבה ניתן לנו לעודד לעצמאות. עידוד רב מצדנו יגביר את יכולתו של הילד לפתור בעיות ולהאמין ביכולתו.

עלינו לסגת הצידה, לפנות את השטח לילד, להימנע ממתן עזרה שאינה מתבקשת ולעודדו בהצלחותיו ובהישגיו וגם בכישלונותיו, שמהם הוא יכול להפיק תועלת מרובה ולהסיק מסקנות לגבי חייו שלו.

בחרתי לסיים דווקא בסיפור על עידוד ותרומתו להצלחה:

כוחן של מילים – עידוד

להקה של צפרדעים טיילו להם ביער, לפתע נפלו שני צפרדעים
לתוך בור עמוק מאוד.
כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור.
כשהם ראו עד כמה הבור עמוק הם צעקו לצפרדעים שנפלו:
“חבר’ה, אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים…
חבל לכם בכלל להתאמץ!”
לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהם בכזאת קלות.
שני הצפרדעים התעלמו מהצעקות והסימנים של חבריהם מלמעלה
וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם, בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור
ממשיכים לצעוק להם ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידיים שאין
להם סיכוי… “בחיים לא תצאו מכאן…”
אחד הצפרדעים שמע בעצתם של הצפרדעים, וכשאפסו כוחותיו,
הוא פשוט נכנע ומת בקרקעית הבור.
הצפרדע השני, לא ויתר, הוא ניסה והמשיך בכל כוחו בשעה שהצפרדעים מסמנים לו בתנועות וצועקים מפתח הבור
“חבל על המאמץ… אין לך שום סיכוי בעולם…”
“הפסק את המאמץ והסבל שלך…”
בכל זאת הצפרדע המשיך לנסות, הוא קפץ אפילו חזק יותר…
ובסופו של דבר, הוא נתן ניתור כזה חזק שהצליח לצאת החוצה
מהבור כשהוא יצא החוצה, שאלו אותו חבריו הצפרדעים:
“איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק…”
בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע הזה כי הוא חירש…
הוא לא שמע מה אומרים לו, ובטעות פירש את קריאותיהם
הנרגשות כמילות עידוד…

ביבליוגרפיה:

ילדים האתגר – ד”ר רודולף דרייקורס
הורים כבני אדם – חיים עמית
הורים ותומים –תלמה בר-אב
הרצאה בנושא דרכי חינוך שליליות – נועה לזרוביץ.
אינטרנט (דרך “גוגל”):
פינוק, מהות ומשמעות – מאמר מאת ד”ר יגאל גליקסמן.
על פינוק חיובי ועל פינוק שלילי ביחסי הורים וילדים – חיים עמית.
זולו – סיפורים עם מוסר השכל.

תגובות

אין תגובות עדיין

השאר תגובה
דילוג לתוכן